פסק-דין בתיק ת"א 25616-01-10

1.         התובע יליד 1991 עותר נגד הנתבעת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות אירוע תקיפה מיום 9.2.09, סמוך לשעה 19:00, עת הותקף ביחד עם שניים מחבריו ע"י חבורה של "בחורים בגירים" ברחוב נורדאו בחיפה.

            לטענת התובע, התקיפה ארעה על רקע הבחירות לכנסת ה- 18 בזמן שהתובע, שהיה עובד שכיר של הנתבעת לצורך עבודות "פרופגנדה ובפרסום", היה לבוש בחולצה של הנתבעת ובעת שהיה בדרכו לביתו, לאחר סיום יום העבודה במטה המפלגה.

2.         בכתב התביעה כך מתאר התובע את האירוע; "על יד המזרקה שברח' נורדו קבוצה בחורים בגירים נעצרו את הקטינים והם צועקים שלא רצינו את המפלגה ישראל בעתנו התקיפו על הקטינים והרביצו אותם" (כך במקור).

            לדידו של התובע בתביעתו, הנתבעת מחויבת לשלם לו "דמי פיצוי נזק גוף עבור תאונת עבודה" וזאת לאור התיאור שמסר "ועל פי חוק פיצויים נזקי גוף נפגעי עבודה" בהיות הנתבעת מעבידתו של התובע.

3.         הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה. לדידה, כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיה וגם לגוף העניין אין היא חבה כלפי התובע, שכן גם אם הותקף התובע ע"י אלמונים בעת שהלך ברחוב, אין בכך כדי להטיל חבות או אחריות על הנתבעת בכלל או בעת שהתובע היה בדרכו לביתו. הנתבעת טוענת עוד, כי התאונה מבחינתה היתה בלתי נמנעת ולחילופין ארעה באשמו של התובע.

4.         בשים לב למחלוקת בין הצדדים, שמעתי את התובע ואת חברו ירוסלב סוליוסר (להלן: "ירוסלב"). הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והסתפקה בחקירתם הנגדית של עדי התובע ובמסמכים שהגישה.

דיון והכרעה

5.         לאחר ששמעתי את העדים, התרשמתי מהופעתם בפניי ושקלתי את דבריהם ולאחר שנתתי דעתי לראיות הצדדים ולטענות באי כוחם בסיכומיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

6.         אין חולק כי התובע היה עובד של הנתבעת בתקופת הבחירות וכי הועסק על ידה בחלוקת כרוזים ודברי תעמולה. אולם מלבד עובדה זו, שאינה שנויה במחלוקת, לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו להראות כי היתה מצידה של הנתבעת כל התרשלות, הפרת חובה חקוקה או כל מעשה או מחדל שתחוב בגינם בשל אירוע התקיפה הנטען.

            בכגון דא אציין, כי נדמה שהנתבעת אינה חולקת על עצם קיומו של אירוע בו הותקף התובע (אם כי הנתבעת מפנה לכך שהתובע מסר מספר גרסאות לתאריך הפגיעה ולמקום האירוע). דא עקא, שלא עלה בידי התובע להראות ולהצביע על קשר כלשהו בין תקיפתו לבין עבודתו אצל הנתבעת. לא זו אף זו, גם אם יוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור, אין בכך כדי לומר דבר וחצי דבר לעניין אי מילוי חובותיה של הנתבעת כמעבידתו של התובע בשים לב לנסיבות הכוללות של המקרה (לעניין חוסר מהימנותו של התובע, נוטה אני להסכים עם הנתבעת בדבר קיומן של מספר גרסאות וסתירות משמעותיות, אם כי-גם לאור עדותו של ירוסלב - נראה לי כי אכן האירוע התרחש במועד המתואר בתביעה).

7.         בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע אצל הנתבעת לבין אירוע התקיפה, לא שוכנעתי כי התקיפה היתה על רקע פוליטי או כי העובדה שהתובע לבש את חולצת הנתבעת גרמה לתקיפה.

            התובע העיד כי עלה לארץ כחודשיים וחצי לפני האירוע. הוא גם העיד כי כל האירוע התנהל בשפה העברית, לרבות "הקללות" שהופנו אליו. הזמן הקצר ביותר בו שהה התובע בארץ מחייב שלא לסמוך על עדותו לעניין הגורם לאירוע ובאשר לדין ודברים שהתנהלו בין הצדדים. גם עדותו של ירוסלב לפיה התוקפים "קיללו את המפלגה" אין בה כדי להצביע על קשר ישיר בין התקיפה לבין המפלגה, שכן לפי עדותו הדבר "שכנראה עצבן אותם", היתה העובדה כי התובע וחבריו לא הגיבו לקללות. אם כן - הטענה כי התקיפה היתה על רקע עבודתו של התובע בנתבעת, אינה יותר מאשר השערה או מסקנה, שאין בידי לקבוע כל ממצא על פיה.

8.         יתרה מכך, וזה העיקר, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות אותה הוא מייחס לנתבעת בתור מעביד, בכל הנוגע לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה או בדבר הפרתה של חובת זהירות כאמור על ידי הנתבעת.

            בכגון דא, לא צריכה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין הנתבעת כמעבידתו של התובע לבין התובע/העובד. השאלה שנשאלת היא - האם גם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית? בנסיבות הספציפיות של המקרה - התשובה לשאלה זו שלילית.

9.         באופן כללי, לא ניתן לשלול על הסף את האפשרות כי תוטל אחריות בנזיקין על מעביד בגין אירוע עברייני המעורב בו עובד שלו שהותקף, בשל אי נקיטת אמצעי זהירות או אמצעים לשם הגנה על העובד. אולם הלכה פסוקה היא, שאחריות בנזיקין במקרים של תקיפת עובד על ידי צד ג', תוטל במקרים חריגים ובמשורה.

            בענייננו, אופי העבודה שנדרש התובע לבצע, מיקום האירוע ומועדו (בדרך הביתה) והעובדה כי אין המדובר באזור נידח, עברייני או מועד לפורענות, כל אלה מחייבים לקבוע כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים אליהם כוונה ההלכה הפסוקה.

10.        הנתבעת בדנן לא אמורה היתה לצפות כי אחד הפעילים מטעמה יותקף בדרך לביתו בלב ליבה של העיר חיפה, בשכונת הדר, ללא כל התגרות מצידו ואך ורק בשל היותו לבוש בחולצת המפלגה (כזכור - עובדתית קבעתי שהתובע לא הצליח להוכיח קשר סיבתי כאמור). התקיפה על ידי החבורה התוקפת הינה בבחינת גורם זר מתערב שיש בו לנתק כל קשר סיבתי בין הנתבעת לבין האירוע.

            יודגש כאן, כי בשום מקום לא עלה בידי התובע להוכיח כי נדרש ע"י הנתבעת או מי מטעמה ללבוש את חולצות המפלגה בדרך לביתו.

11.        בע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה (פד"י נ"ה (5) 826) נקבע, כי לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית בכגון דא, יש לבחון "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים... האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" (שם עמ' 843-842).